מקובל למיין את זכויות האדם לשתי קבוצות עיקריות: האחת – זכויות אזרחיות ומדיניות, המכונות גם זכויות מן "הדור הראשון". בזכויות האלה אפשר למנות את הזכות לחיים, חופש הביטוי וחופש התנועה; השנייה – זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, המכונות גם זכויות "מן הדור השני". בזכויות האלה אפשר למנות את הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, הזכות לדיור, הזכות לביטחון סוציאלי, והזכות לקיום בכבוד ברמת חיים נאותה. ההבחנה בין הזכויות האזרחיות לבין הזכויות החברתיות נובעת מכך שהזכויות האזרחיות מטילות על המדינה חובת "אל תעשה", כלומר על המדינה מוטל שלא להתערב בחיי הפרט ולאפשר לאדם הפרטי לפעול כרצונו. כך לדוגמה חופש הביטוי מטיל בין השאר חובה על המדינה להימנע מלפגוע בפרסומים. הזכויות החברתיות, לעומת זאת, מטילות חובת "עשה" על המדינה לפעול למימושן, ויישומן דורש השקעת משאבים חברתיים. כך לדוגמה, מכוח הזכות לחינוך תוטל על המדינה חובה להבטיח מערכת חינוך בסיסית לכל אזרחיה.

בעוד הזכויות "מהדור הראשון" נמצאות בלב הקונצנזוס במדינות המערב, הזכויות החברתיות שנויות במחלוקת. המתנגדים להן, הבאים ברובם מצדה הימני של המפה הכלכלית, טוענים כי יישום זכויות אלה מצריך פגיעה קשה מדי בזכויות אחרות, ובעיקר בזכות הקניין, עקב הטלת המסים הנדרשים למימונן. בעינינו, הזכויות החברתיות הן זכויות אדם בסיסיות שחובה על המדינה לקיים, והן תנאי הכרחי לכך שאדם יוכל לממש את זכויותיו האחרות, ולקיומו של שוויון אמיתי בחברה. לכל אדם נדרשת רמת חיים בסיסית כדי לחיות כאדם חופשי, המסוגל לחשוב ולקבל החלטות רציונאליות. הזכויות החברתיות הן מרכיב מהותי וחיוני של זכויות האדם ותנאי לקיומה של חברה דמוקרטית והומאנית, החותרת לצדק ולשיווין חברתי.